בניהו על יומא ע״ה

מהדורה: מהדורת סנלייק

« בניהו על יומא ע״ד ע״ב בניהו על יומא ע״ו ע״א »

1 יומא פתח ↗

עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, עֲרָיוֹת כּוּלָּן דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. וְחַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר.

2 יומא פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַנָּבִיא הָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבְּחוֹרִין וּמַה שֶּׁבִּסְדָקִין, כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבְּחוֹרִין וּמַה שֶּׁבִּסְדָקִין. כֵּיצַד? שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לְדִין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: לַבּוֹקֶר מִשְׁפָּט. לְמָחָר, אִם נִמְצָא עוֹמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ רִאשׁוֹן — בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה גְּנָבוֹ. אִם נִמְצָא עוֹמְרוֹ בְּבֵית רַבּוֹ שֵׁנִי — בְּיָדוּעַ שֶׁזֶּה מְכָרוֹ לוֹ.

3 יומא פתח ↗

4 יומא פתח ↗

״וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מָה שַׁד זֶה תִּינוֹק טוֹעֵם בָּהּ כַּמָּה טְעָמִים, אַף הַמָּן, כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתוֹ מוֹצְאִין בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְשֵׁד מַמָּשׁ. מָה שֵׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּווֹנִין — אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים.

5 יומא פתח ↗

״וַיִּשְׁטְחוּ״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ״וַיִּשְׁטְחוּ״, אֶלָּא ״וַיִּשְׁחֲטוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁחִיטָה. ״שָׁטוֹחַ״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַל תִּיקְרֵי ״שָׁטוֹחַ״, אֶלָּא ״שָׁחוּט״, מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. אָמַר רַבִּי: וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל הַיָּם עוֹף כָּנָף״.

6 יומא פתח ↗

6 עירובין פתח ↗

לִיגְזַר דִּילְמָא אָתֵי לְבַטּוֹלֵי לְהוּ. קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת. לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּאָמְרִי לֵיהּ: קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: חֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב, כְּשֶׁהוּא מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: צָרִיךְ לְבַטֵּל לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. אֵיתִיבֵיהּ: אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב, שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב, וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ, אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. אֲבָל לֹא אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא: אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב — נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, בַּהֲדֵי מַאן עֵירַב? אֶלָּא פְּשִׁיטָא — דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, וְקָתָנֵי: לְאֶחָד שֶׁעֵירַב! וְרַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּהֲוָה וּמִית. אִי דַּהֲוָה וּמִית — אֵימָא סֵיפָא, אֲבָל אֵין אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. וְאִי דַּהֲוָה וּמִית, אַמַּאי לָא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיתֵיהּ. וּמִדְּסֵיפָא אִיתֵיהּ, רֵישָׁא נָמֵי אִיתֵיהּ. מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא. תֵּדַע, דְּקָתָנֵי סֵיפָא דְּרֵישָׁא: וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ. לִשְׁנַיִם אִין! לְאֶחָד לָא. וְאַבָּיֵי אָמַר: מַאי ״לִשְׁנַיִם״ — לְאֶחָד מִשְּׁנַיִם. אִי הָכִי לִיתְנֵי: לְאֶחָד שֶׁעֵירַב אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. קַשְׁיָא. אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירַב. לְאַבָּיֵי דְּאִיתֵיהּ, וְקָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל רְשׁוּת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד. לְרַבָּה דַּהֲוָה וּמִית, וְלָא גְּזוּר זִימְנִין דְּאִיתֵיהּ. וּשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלָא עֵירַב — לִיקְנְסֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וּשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ. לְרַבָּה — תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, לְאַבָּיֵי — שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִגְזַר דִּלְמָא אָתֵי לְבַטּוֹלֵי לְהוּ. קָא מַשְׁמַע לַן. אוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי — הֵיכָא דְּמִקְצָתָן עֵירְבוּ וּמִקְצָתָן לֹא עֵירְבוּ. אֲבָל הֵיכָא דְּכוּלָּן לֹא עֵירְבוּ — לִיקְנְסִינְהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת עֵירוּב, קָא מַשְׁמַע לַן. אֲבָל אֵין אֶחָד שֶׁעֵירַב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירַב. לְאַבָּיֵי — תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, לְרַבָּה — אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא תְּנָא נָמֵי סֵיפָא. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, דְּבַטֵּיל לֵיהּ חַד מִינַּיְיהוּ לְחַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לִשְׁתְּרֵי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דְּבַטֵּיל לָא הֲווֹ לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בְּהָא חָצֵר — לָא. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? לָא צְרִיכָא, דְּאָמְרִי: קְנִי עַל מְנָת לְהִקָּנוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: יוֹרֵשׁ מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת. הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצֵי מְעָרֵב — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל, אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל — לָא מָצֵי מְעָרֵב, לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִּלְמָא: יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר מְבַטֵּל, וְהָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל תָּנוּ אֵין מְבַטֵּל. אֵיתִיבֵיהּ: זֶה הַכְּלָל, כׇּל שֶׁמּוּתָּר לְמִקְצָת שַׁבָּת — הוּתַּר לְכׇל הַשַּׁבָּת, וְכׇל שֶׁנֶּאְסַר לְמִקְצָת שַׁבָּת — נֶאְסַר לְכׇל הַשַּׁבָּת חוּץ מִמְּבַטֵּל רְשׁוּת. כׇּל שֶׁהוּתַּר לְמִקְּצָת שַׁבָּת, מוּתָּר לְכׇל הַשַּׁבָּת — כְּגוֹן עֵירַב דֶּרֶךְ הַפֶּתַח, וְנִסְתַּם הַפֶּתַח. עֵירַב דֶּרֶךְ חַלּוֹן, וְנִסְתַּם חַלּוֹן. זֶה הַכְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מָבוֹי שֶׁנִּיטְּלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחָיָיו. כׇּל שֶׁנֶּאְסַר לְמִקְצָת שַׁבָּת, נֶאְסַר לְכׇל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ — כְּגוֹן שְׁנֵי בָתִּים בִּשְׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִקִּיפוּם גּוֹיִם מְחִיצָה בְּשַׁבָּת. זֶה הַכְּלָל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מֵת גּוֹי בְּשַׁבָּת. וְקָתָנֵי: חוּץ מִמְּבַטֵּל רְשׁוּת. אִיהוּ — אִין, יוֹרֵשׁ — לָא. אֵימָא: חוּץ מִתּוֹרַת בִּיטּוּל רְשׁוּת. אֵיתִיבֵיהּ: אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק, מִבְּעוֹד יוֹם — אוֹסֵר, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר, מִבְּעוֹד יוֹם — אֵינוֹ אוֹסֵר, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה — אוֹסֵר. אַמַּאי אוֹסֵר? נִיבַטֵּיל! מַאי ״אוֹסֵר״ נָמֵי דְּקָתָנֵי — עַד שֶׁיְּבַטֵּל. תָּא שְׁמַע: יִשְׂרָאֵל וְגֵר שְׁרוּיִין בִּמְגוּרָה אַחַת, וּמֵת גֵּר מִבְּעוֹד יוֹם,

7 יומא פתח ↗

וְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ״, מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, עַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה. אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׁטוֹחַ״ — מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם מַשְׁטִיחִין מַשְׁטִיחִין.

1 כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. נראה לי בס"ד דרך המשתכר כאשר יתנו לו כוס יין או שכר שותהו כולו עד גמירא ולא ישתה פסקי פסקי, ועל ידי כך משתכר דאם שותה מעט מעט אינו משתכר, וזהו שאמר כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ לשתותו בבת אחת, ולא יעשהו פסקי פסקי הרי זה משתכר וכיון דמשתכר דּוֹמֶה עָלָיו הָעוֹלָם כְּמִישׁוֹר. והא דנקיט לשון 'מִישׁוֹר' כי הכתוב אמר משלי לא, ו 'וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' נמצא השותה להשתכר הוא מר, ובמדרש מדרש תנחומא נח, יג איתא בעת שנשתתף השטן בגפן אשר נטע עם נח הביא תחלה מין שה ושחטו שבתחלת שכרות דומה השותה לשיו רוצה לומר לשה שלו, ואם תניח שֵׂיוֹ בתוך אותיות מַר יהיה צירוף מִישׁוֹר.

2 כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים. נראה לי בס"ד פתיחה של חורין טפי מפתיחה של סדקים, וכן רבי יוסי מביא תרי גווני, חדא בגזל שהוא עון גדול וחדא בענין קטטות ומריבות, כי מה שאמרה 'הוּא סָרַח עָלַי' והוא אומר 'הִיא סָרְחָה עָלַי' כל זה הוא ענין קטטות ומריבות שהוא דבר שאינו הגון ואינו דבר איסור כמו גזל וגניבה, ולכן של גזל וגניבה ידמה לפתיחה של חור, ושל קטטה ידמה לפתיחה של סדק.

3 זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. הקשה הרמב"ח הרב משה בן חביב ז"ל למה היה מחמיץ הדין, והלא הדין פשוט דנודדות אין להם חזקה ומחזירין העבד לתובע גיטין ב:? עיין שם. ונראה לי בס"ד דלעולם לא אזדמן מעשים בכהאי גוונא, ולא אצטריכו להגדת המן דאיך יתכן דורו של משה רבינו ע"ה יתרמי בהו שיהיה אחד גונב מחבירו! ואיך אפשר שאדם יגרש אשתו ותנשא לאיש אחר תכף ומיד בלתי תמתין ג' חדשים של הבחנה?! ואם תאמר שזינתה תכף אחר גירושין דא עקא טפי, דאיך ימצא כזאת בדורו של משה רבינו ע"ה שהיו כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וְצַדִּיקִים?! אלא באמת מה שאמר מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וּבֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן לא היו צריכין לדון על פי הגדת הַמָּן, אלא הכי קאמר דהמן לפי טבעו ומנהגו, אי הוה מתרמי הכי היה מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, וכן בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, אבל לעולם לא אתרמי להו הכי, ולא אצטריכו להגדתו! וכן מה שאמר שנים שבאו לפני משה לדין זֶה אוֹמֵר 'עַבְדִּי גָּנַבְתָּ' גם כן הוא על דרך זה, דאי אחריתי הכי שנים שבאים לפני משה רבינו ע"ה 'זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי' אם היה רוצה לברר הדבר על ידי המן הוה אמר להו הכי, אך מעיקרא לא אתרמי ולא אמר להו הכי.

4 מַה שַּׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: שַׁד מַמָּשׁ. נראה לי בס"ד נפקותא בין מאן דאמר 'שד ממש' לבין מאן דאמר 'שד דד' היינו כי החלב שיונק התינוק מן הדד הוא מורכב מכמה מינים יחד, דהיינו אכלה האם תבשיל שיש בו בשר ואורז וירקות ויין מעורב ביחד, וזה התבשיל נעשה חלב בדדיה, נמצא יונק מכל התערובת האלה ביחד ולכן בדד נקיט 'מוֹצֵא כַּמָּה טְעָמִים' דהיינו טעם בשר טעם אורז טעם ירקות טעם פרי אדמה, ומאן דאמר 'שד ממש' כי השד מתהפך לצורה אחת, כן המן מתהפך לדבר אחד, דהיינו נתאוה לבשר מתהפך לבשר דוקא, ואם נתאוה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אינו מתהפך לכל התערובת ביחד אלא מתהפך להעיקר שבהם דוקא, מה שאין כן למאן דאמר שד היינו דד שאם נתאווה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אחרים יתהפך לאותו תבשיל ממש דהיינו הבשר עם תערובת דברים אחרים שעמו.

5 מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. מקשים מָּן מאן דכר שמיה הכא, והלא כאן בִּשְּׂלָו איירי קרא וְהַשְּׂלָו לא ירד מן השמים אלא במדבר יא, לא 'רוּחַ נָסַע מֵאֵת הֳ' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה' ואיך קאמר שֶׁיָּרַד לָהֶם עִם הַמָּן? ונראה לי בס"ד קבלה יש בידיה דרבי יהושע בן קרחה 'שֶׁיָּרַד שְּׂלָו עִם הַמָּן' ולאו לכלהו ירד אלא למקצת מהם לאנשים הזוכים בלבד, כמו ירידת אבנים טובות ומרגליות, דמסתמא לאו לכלהו ירד, ויש סמך לקבלה זו שירד להם שליו עם המן שהוא מין עוף, ממה שנאמר תהלים עח, כז 'וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף' לא שייך לומר וַיַּמְטֵר אלא לדבר היורד מן השמים כמו מָּן, אבל לדבר שהובא על ידי הרוח לא שייך למנקט וַיַּמְטֵר, והנה כאן גבי שְּׂלָו כתיב במדבר יא, לב 'וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ' וקשיא ליה שָׁטוֹחַ למה לי? אלא דרש דהכי קאמר: וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם 'שָׁחוֹט' כלומר מאותו המין החשוב והיקר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה שהיה להם כבר, ומתי היה להם דבר יקר שטעון שחיטה? הוי אומר זה השליו שירד להם עם המן! הנה מאותו המין הביא להם הָרוּחַ מִן הַיָּם וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם ואמר לו רבי יוסי וכי מכאן אתה למד שֶׁיָּרַד לָהֶם עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה, והלא מפורש בקבלה בתהלים להדיה שירד להם עוֹף כָּנָף דכתיב 'וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם עוֹף כָּנָף' וכיון דאמר 'וַיַּמְטֵר' שמע מינה דירד עם המן, דירידת המן מהשמים נקראת בלשון מטר, ושחיטת עוף נרמזה בפסוק דברים יב, כא 'וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ' דאמר רבי מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה וְעַל רֹב אֶחָד בָּעוֹף ואם כן למאי אצטריך ללמדנו זה בתיבת שָׁטוֹחַ' שהוא רוצה לומר 'שָׁחוֹט'.

6 מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. נראה כיון דירד מן השמים עם המן אין טעון שחיטה מן הדין, כיון דאינו בעלי חיים הנולדים מן אב ואם, מיהו אפשר דטעון שחיטה מפני מראית העין, ובספר לקט שמואל ערך אבות דף כו' אות לב איתא וזה לשונו בראשית לז, ב 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם' שאכלו אבר מן החי דאחיו בראו עגלא תלתא בשמות על ידי ספר יצירה ולאו מתולדות אב ואם ואין צריך שחיטה ויוסף לא ידע, וכן בראו אשה ומטיילין עמה, לכן אמר חשודין בעריות לפסלם מכהונה עיין שם, ומצינו בגמרא דסנהדרין סנהדרין סה: רבי חנינא ורבי אושעיה הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומברו להו עגלא תלתא ואכלו ליה, ואפשר דהיו שוחטין אותו מפני מראית העין, ומצינו עוד שם בדף נ"ט דאדם הראשון היה אוכל בשר היורד מן השמים, ושאל תלמודא מי איכא בשר יורד מן השמים, והשיב אין, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעי ביה הנך אריותא והוו קא נהמי באפיה אמר דרך בקשה ותפלה 'הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף' תהלים קד, כא נחיתו תרי אטמאתא חדה אכלוה וחדא שבקוה, אייתי ואתא לבי מדרשא בעו עלה דבר טמא הוא זה, או דבר טהור, אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים, וידוע דאטמאתא הוא רוצה לומר ירך כמו אטמאתא דשורא בערובין דף ע' שהוא רוצה לומר חתיכות של חומה וכנזכר בערוך, ויש לדבר עוד בענין זה ואי"ה בסנהדרין נכתוב בזה.

7 מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט, וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רֹב אֶחָד בָּעוֹף. יש להקשות היכא רמוז זה בכתוב? ונראה לי בס"ד כף של 'כַּאֲשֶׁר' דברים יב, כא שימוש ועיקר התיבה אֲשֶׁר ראשי תיבות שחיטת רוב אחד. גם עוד אשר ראשי תיבות אף רוב שנים, ומוכרח לאוקמה רוב שנים בבהמה גסה, ושחיטת רוב אחד בעוף שהוא דק, גם מלוי אותיות אֲשֶׁר אל"ף שי"ן רי"ש עולה ת"ף כמנין הַוֶּשֶׁט הַקָּנֶה שעולים ת"ף 480.

3 גיטין פתח ↗

לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ. רָבָא אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּימוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַתְיוּהוּ בֵּי תְרֵי. אִי נָמֵי, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִי נָמֵי, בְּאוֹתָהּ מְדִינָה בִּמְדִינַת הַיָּם. וּלְרַבָּה דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין בְּקִיאִין לִשְׁמָהּ – לִיבְעֵי תְּרֵי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל עֵדֻיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא; אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! רוֹב בְּקִיאִין הֵן. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא – סְתָם סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי מִיגְמָר גְּמִירִי, וְרַבָּנַן הוּא דְּאַצְרוּךְ; וְהָכָא

6 סנהדרין פתח ↗

רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא הֲווֹ יָתְבִי כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעָסְקִי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְּרֵי לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלִי לֵיהּ.

« בניהו על יומא ע״ד ע״ב בניהו על יומא ע״ו ע״א »